עול מצוות

"שיטות משפט שונות נחלקות ביניהן בכל הנוגע להיקף החובות והאחריות שהן מטילות על אדם כלפי זולתו. ספק אם ישנה שיטת משפט המתירה לאדם לפגוע בכוונה בזולתו, ואולם מעטות יותר השיטות המטילות עליו חובה אקטיבית לעזור לו, בוודאי כשהדבר נוגע לממונו ולנכסיו.

גישת התורה בעניין זה מרחיבה מאוד: "לא תִרְאֶה אֶת ׁשֹור אָחִיָך אֹו אֶת שֵׂיֹו נִדָחִים וְהִתְעַלַמְתָ מֵׂהֶם הָשֵׂב תְשִיבׂם, לְאָחִיָך… וְכֵׂן תַעֲשֶה לְכָל אֲבֵׂדַת אָחִיָך אֲשֶר תאבַד מִמֶנּו ומְצָאתָ הלא תּוכַל לְהִתְעַלֵׂם" (א-ג).
פעמיים חוזרת התורה על האיסור להתעלם מרכושו של הזולת שאבד ממנו. כיון שחכמי ההלכה למדו ממצוות השבת אבידה חובה כללית לשמור על רכוש הזולת – "ראה מים ששוטפין ובאין (ועשויים להזיק לשדה הזולת) – הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא: 'לכל אבידת אחיך' – לרבות אבידת קרקע" (בבלי בבא מציעא לא עמוד א) – הרי שלפנינו איסור על התעלמות מהפסד נכסיו של הזולת (ראו לדוגמה ספר החינוך מצוה תקל"ט) וחובה אקטיבית לסייע לו לשמור על רכושו.

גם המצווה המופיעה בפסוק הבא – "לא תִרְאֶה אֶת חֲמֹור אָחִיָך אֹו ׁשֹורֹו נֹפְלִים בַדֶרֶך וְהִתְעלַמְתָ מֵׂהֶם, הָקֵׂם תקִים עִמֹו" (ד)- מטילה חובה אקטיבית לסייע לזולת לטעון מחדש את המשא שנפל מחמורו (ראו רש"י שם); ואולם כאן, החובה היא לסייע למי שמוכן לטרוח בעצמו "הָקֵׂם תָקִים -עִמֹו". ההתייחסות דווקא לחמור או לשור "נֹפְלִים בַדֶרֶך" (ולא למשא שנפל בדרך) יכולה ללמד גם על איסור רחב יותר להתעלם מסבלם לא רק של בני אדם (ובלשון הרש"ר הירש "וזו גם חובה כלפי הבהמה כדי למנוע צער בעלי חיים"), והיא יכולה להתקשר למצווה נוספת המופיעה בפסוקים הבאים: "כִי יִקָרֵׂא קַן צִפֹור לְפָנֶיָך… וְהָאֵׂם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אֹו עַל הַבֵׂיצִים לא תִקַח הָאֵׂם עַל הַבָנִים" (ו)

בהמשך הפסוקים מופיעה החובה החלה על אדם לבנות מעקה לגגו: "כִי תִבְנֶה בַיִת חָדָש, וְעָשִיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶָך; וְ לא תָשִים דָמִים בְבֵׂיתֶך, כִי יִּפֹל הַנֹפֵׂל מִמֶנּו" (ח). כאן אין המדובר בחובה אקטיבית המוטלת על אדם לסייע לזולתו, אלא בחובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת שהזולת לא יינזק בסיבתו."

(ערן שילה, פרשת כי תצא, אתר 929)

מה אפשר ללמוד על המצוות שניתנו בפרשה? מה הן נועדו לעשות? מה מטרתן?