זו פעולה המיועדת לשכבה הבוגרת או ללימוד משותף של חניכים והורים. מומלץ להדפיס וללמוד יחד עם החניכים את שלוש החלקים או אחד מהם.
תודה להורי ממ"ד ארץ הצבי במודיעין, על הכנת הדף.
היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה. והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד מה אני אוחז, ולכל אחד נדמה כאילו הוא אוחז מה שהוא מתאווה. ועל כן הכל רצים אחריו, כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה כל העולם והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד שיש בידו מה שהוא חפץ כל אחד לפי שטותו ותאוותו, ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום כי אין מי שימלא תאוותו אצלו.
כשאתם חושבים על הטלפון שלכם, איך הוא דומה בעיניכם למה שר' נחמן קורא לו "יצר הרע"?
צעירות וצעירים שגדלו עם טלפון סלולרי המחובר לרשת, מוטרדים באופן תמידי, אם ירצו או לא, בשאלה מה מתרחש במרחב שאיני נמצא בו כעת. יעיד על כך כאלף עדים, הנוהג הנפסד אך השכיח ביותר, לקרוא הודעות תוך כדי פגישה חשובה, להיכנס לרשת החברתית גם במהלך שיעור מעניין ולענות לשיחה נכנסת גם ברגעים אינטימיים. החשש לפספס אירוע, מידע או פיסת תשומת לב, נעשה בעולמן של הרשתות החברתיות בלתי נסבל. זאת ועוד, החשיפה האינטנסיבית לכל סוגי הגירויים, האפשרויות, החוויות והמציאויות, הנמצאת לראשונה בהיסטוריה בכף ידם של כל צעיר וצעירה, מעצימה את החרדה הקיומית שבעוד אני שרוי במציאות מסוימת, עולמות שלמים ומגוונים נחסמים עבורי ונעלמים מעיניי.
מתי מצאת את עצמך משתמש בטלפון מתוך FOMO? איך לדעתך ילד יתמודד עם פיתוי כזה?
כשרוב האנשים חושבים על הסחת דעת הם חושבים על כל הצפצופים והצלצולים שמגיעים מהטלפונים הסלולריים שלהם או מהמחשבים שלהם, אבל מתברר ממחקרים שרק 10% מהפעמים שבהם אתה בודק את הטלפון שלך זה בגלל איזה צפצוף, צלצול או התראה. אז מהם ה-90% האחרים? מחקרים מגלים ש-90% הנותרים מהזמן שאנחנו בודקים את המכשירים שלנו, אנחנו לא בודקים אותם בגלל טריגרים חיצוניים, דברים מחוץ לנו, אלא בגלל טריגרים פנימיים, משהו שמתרחש בתוכנו. מהם הטריגרים הפנימיים האלה? טריגרים פנימיים הם מצבים רגשיים לא נוחים שאנחנו מנסים לברוח מהם, וזו הסיבה כמעט לכל ההתנהגות שלנו – הרצון הזה לברוח מאי נוחות. לדוגמה, כשאתה מרגיש בודד, תבדוק פייסבוק. כשאתה לא בטוח, תגגל את זה. כשאתה משועמם, אה, המון פתרונות לשעמום: אנחנו יכולים לבדוק שערי מניות, תוצאות ספורט או חדשות. בואו נתעדכן במה שקורה למישהו בחצי השני של העולם, כדי שלא נצטרך לחשוב על מה שאנחנו מרגישים עכשיו, כאן בבית. אז מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו רוצים להפוך לבלתי-מוסחים, זה ללמוד לשלוט בטריגרים הפנימיים האלה, שכן היסח דעת ברובו המוחלט מתחיל מבפנים.
מתי מצאת את עצמך בורח לטלפון? מה צפוי לקרות לילד שיכול לברוח לטלפון כשעולה רגש לא נוח?
ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון – …אין לך אלא לקיחה, לפי שאין חבר נקנה אלא בקשי קשיין. מכאן אמרו: יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל עמו ושותה עמו, וגולה לו סתריו.
איך נראית חברות לפי מדרש ספרי דברים? באיזה אופן החיים בעידן המסכים מקשים על חברות כזאת? הקטעים הבאים מאירים כמה אתגרים כאלה
בעשרים השנים האחרונות יש נפילה דרמטית ברמת האמפתיה של בני אדם במדינות המערב. הממוצע שמקבלים צעירים במבחני אמפתיה ירד בארבעים אחוז, והצניחה הגדולה ביותר התרחשה בעשור האחרון. מה בתרבות שלנו שוחק את האמפתיה שלנו? לשרי טרקל, חוקרת חשובה שעוסקת בהשפעה הפסיכולוגית של מסכים על המשתמשים בהם, יש תשובה לשאלה הזאת.
על פי הניתוח של טרקל הבעיה היא כזאת: אמפתיה היא מיומנות אנושית שנרכשת – כמו כל מיומנות אנושית תוך כדי אימון. אם לא מתאמנים, היא מתנוונת. הפעילות שמאמנת את שריר האמפתיה היא שיחה פנים אל פנים, שבה שני הצדדים מעניקים זה לזה תשומת לב מלאה. השיחה היא האימון, היא ההתרחשות שמעצבת ובונה את היכולת של בני האדם להרגיש בני אדם אחרים. אלא שבעשור האחרון שיחות מתקיימות בתדירות נמוכה מבעבר, משום שיותר ויותר שיחות מהגרות למרחב הדיגיטלי ומתנהלות בתיווך של מסכים. אם שיחה היא חדר כושר שמאמן את השריר הרגשי של האמפתיה, אז לאחרונה אנחנו פוקדים את חדר הכושר בתדירות נמוכה. בני האדם בוחרים לקיים את השיחות הקשות והאינטימיות ביותר כשהם מסתתרים מאחורי מסכים, ולכן, גם היכולות והמיומנויות שהשיחות הללו מצמיחות לא מתפתחות. התקשורת הדיגיטלית, שבאה במקום תקשורת פנים אל פנים, מביאה לנסיגה ברמת האמפתיה…..
כולנו זמינים היום הרבה יותר מכפי שהיינו אי פעם. הורים זמינים לילדים; מורים זמינים לתלמידים; חברים זמינים לחברים, ולא רק להם, אלא גם לידידים ולמכרים – המעגלים הרחוקים והמעגלים הקרובים, כולם נגישים אלו לאלו. הזמינות הזאת מבורכת, ואנחנו נהנים ממנה ושמחים בה. אך יש לה מחיר. מצד אחד, ילד יודע שכשהוא ישלח הודעה, ההורה שלו יענה לו בתוך דקות ספורות; מצד שני הוא גם יודע שכאשר יבלה עם ההורים, הוא יצטרך להתחרות על תשומת הלב שלהם עם המסכים שבידיהם. אנחנו יותר זמינים ופחות קשובים.
מחויבות ונאמנות לאורך זמן, תלויות במידה רבה ביכולת לשאת קונפליקטים ולא להימלט מהם. הקושי שחווים רבים להתמיד במקום עבודה, להשלים את הלימודים או להישאר במערכת זוגית, קשור לא פעם להיעדר מיומנות בסיסית של נשיאת קונפליקט והתמודדות עם קושי. רגעי משבר, כישלון, קונפליקט או סתם שעמום, הקיימים כמובן בכל תחומי החיים, נחווים במהרה כבלתי נסבלים והאדם מחפש את שביל הבריחה או את יחידת החילוץ מאותה מסגרת מאיימת.
עד לפני שנים ספורות, בעולם הטרום סלולרי, נאלצו ילדים ובני נוער רבים להתמודד לבדם, מתוך משאבים וכוחות פנימיים, עם מצוקות ואתגרים, קונפליקטים ובעיות. האפשרות להתקשר להורים באמצע יום לימודים או במהלך הטיול, לא עלתה על דעתו של איש. אשר על כן, ברגעים של משבר ופער בין הרצוי למצוי, בין התשוקה הפנימית למימוש החיצוני שלה, נאלצו אותם נערים ונערות לאתר במעבה נפשם פנימה את הכוחות להתמודד עם הפער ולווסת את הקושי.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגוּ בַּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: סִינַי עֲדִיף, וְחַד אָמַר: עוֹקֵר הָרִים עֲדִיף. רַב יוֹסֵף סִינַי, רַבָּה עוֹקֵר הָרִים. שְׁלַחוּ לְתַמָּן: אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? שְׁלַחוּ לְהוּ: סִינַי עֲדִיף, דְּאָמַר מָר: הַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא… אַבָּיֵי וְרָבָא וְרַבִּי זֵירָא וְרַבָּה בַּר מַתְנָה הֲווֹ יָתְבִי וַהֲווֹ צְרִיכִי רֵישָׁא [היו יושבים כחבורה אחת והיו צריכים ראש], אָמְרִי: כֹּל דְּאָמַר מִלְּתָא וְלָא מִפְּרִיךְ, לֶהֱוֵי רֵישָׁא. דְּכוּלְּהוּ אִיפְּרִיךְ, דְּאַבָּיֵי לָא אִיפְּרִיךְ. חַזְיֵיהּ רַבָּה לְאַבָּיֵי דִּגְבַהּ רֵישֵׁאּ, אֲמַר לֵיהּ: נַחְמָנִי, פְּתַח וְאֵימָא. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי זֵירָא וְרַבָּה בַּר רַב מַתְנָה הֵי מִנַּיְיהוּ עֲדִיף? רַבִּי זֵירָא חָרִיף וּמַקְשֶׁה, וְרַבָּה בַּר רַב מַתְנָה מָתוּן וּמַסֵּיק, מַאי? תֵּיקוּ.
תרגום:
אמר רבי יוחנן: נחלקו במחלוקת זו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים. אחד אמר: סיני עדיף, ואחד אמר עוקר הרים עדיף. רב יוסף היה סיני, רבה היה עוקר הרים. שלחו לשם (לארץ ישראל): איזה מהם קודם (לעמוד בראשות הישיבה): שלחו להם: סיני עדיף, שאמר מר: כולם צריכים את בעל החיטים (מי שיש בידו הרבה הלכות ברורות).
אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה היו יושבים כחבורה אחת והיו צריכים ראש. אמרו: מי שיאמר דבר שלא יפריכו יעמוד בראש. את כולם הפריכו, ואת אביי לא הפריכו. ראה רבה את אביי שהורם ראשו, אמר לו "נחמני (לא קראו רב אלא בשמו הפרטי), פתח ואמור את שיעורך".
נשאלה להם: רבי זירא ורבה בר רב מתנה, מי מהם עדיף? רבי זירא היה חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה היה מתון (ולא חריף כל כך, אבל היה מסכם ו) מסיק. מי (עדיף)? תיקו.
איזה סוג של למידה מתאים לדעתכם לעידן שבו אנחנו חיים? באיזה אופן שימוש במסכים יכול לקדם למידה כזאת או להקשות עליה? הקטע הבא עומד על אתגר בתחום הזה
אנחנו חשופים היום לכמות אדירה של ידע. תכנים שהיו קבורים בארכיונים ובספריות נמצאים היום במרחק הקלקה. עולם אינסופי של רעיונות, מחשבות, הרהורים, עובדות והשערות נגיש לתודעה שלנו במידה שאין לה תקדים. אך כפי שניקולאס קאר הבחין, במקביל לזינוק בכמות הידע הזמין, יש ירידה ביכולת לקלוט אותו. יכולות הריכוז של בני האדם צנחו בשנים האחרונות. היכולת לעיין לעומק בטקסט נפגעה. היכולת להתבונן שעות רבות ברעיון ולצלול לעומק משמעותו נחלשה. קאר קושר בין הדברים: אותה טכנולוגיה שהנגישה לנו את הידע, היא שפגעה לנו ביכולת הקליטה.
שאלות להמשך דיון:
יש לכם במקרה שאלה לא פתורה? על הפעולה לשבת, או בכלל?
אנחנו כאן בשבילכם – גם בוואטספ!
רשמו את שמכם ותוכלו לסייע בכמה מן הדרכים הבאות: