נפתח במשחק תופסת "קרח":
נבחר מתנדב מהחניכים שיהיה ה"תופס" והוא ירוץ לנסות לתפוס חניכים בזמן שהם מנסים להימלט.
ברגע שחניך אחד נתפס, הוא מתחיל "להינמס" אט אט בירידת הגוף לכיוון הרצפה, וברגע שהגיע לשכיבה לרצפה- הוא פסול והוא הופך להיות התופס.
אלא, שברגע שהוא נתפס ומתחיל להינמס, כל חניך יכול להגיע אליו ולגעת בו וכך להחזיר אותו למצב קרח והוא יכול להמשיך לשחק.
שיח:
אפשר לשאול את החניכים – מה הייתה האסטרטגיה שלכם? מה עשיתם כשראיתם חבר שיש לו כמה שניות עד שהוא נפסל? האם ניסיתם לרוץ להצילו? האם חששתם להתקרב בכדי לא להיתפס גם? מה נכון לעשות?
מכאן נדבר על פרשת השבוע עם החניכים כפי שכתבנו בהקדמה- בפתח המכה הראשונה, מכת דם, מדגישה התורה את תגובתו של פרעה: "ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת ליבו גם לזאת".
אל מול האדישות והאטימות הזו של פרעה למראה היאור המלא בדם, ניצבת בתו מהפרשה הקודמת שלא יכלה שלא לרחם ולחמול על ילד עברי שבוכה מתוך תיבה באותו יאור עצמו.
מתוך ההשוואה הזו נשוחח עם החניכים על אדישות אל מול חמלה ופתיחת עיניים ולב אל הזולת.
בואו נלמד יחד את דף הלימוד לפרשה:
| 👁️ דף מקורות
אדישות מול חמלה — לראות את הזולת |
| ◆ א. אדישות — פרעה לא ראה ◆ |
| שמות ז, כ–כג
וַיָּרֶם בְּמַטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְּאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו, וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְּאֹר לְדָם… וְהַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת. המילה "גם" מרמזת: לא רק שלא שת ליבו למכה — הוא כבר לא שת ליבו לפני כן. זוהי אדישות מכוונת, לא רק הכחשה. |
| לדיון:
▶ "ויפן" — פרעה מפנה את גבו. מה פירוש להפנות גב לסבל של אחר? ▶ האם אדישות היא סוג של עוולה בפני עצמה? האם "לא לעשות" הוא גרוע פחות מ"לעשות"? ▶ מתי ראיתם "ויפן פרעה" בחיים שלכם — אנשים שהפנו גב לסבל שהיה מול עיניהם? |
| ◆ ב. חמלה — בת פרעה ראתה ◆ |
| שמות ב, ה–ו
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְּאֹר… וַתִּרְאֶ֣ אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו. שלוש פעמים כתוב "ותרא" — ראתה את התיבה, ראתה את הילד, וראתה את בכייתו. לראות היא הצעד הראשון לפני המעשה. |
| רש"י על שמות ב, ו
"נַעַר בֹּכֶה" — קולו כנער. ו"ותחמל עליו" — לפי שהיה בוכה, לכך חמלה עליו. רש"י מדגיש: החמלה של בת פרעה התעוררה מפני שראתה ושמעה — הבכי נגע בלבה. לפני שעזרה, היא ראתה. לפני שראתה, היא שמעה. |
| לדיון:
▶ מה ההבדל בין "ויפן" של פרעה ל"ותרא" של בתו? ▶ בת פרעה ידעה שהילד עברי. היא עדיין חמלה עליו. מה גרם לה לעבור את הגבול הזה? ▶ חמלה לפעמים עולה מחיר — מה המחיר שבת פרעה שילמה? ומתי חמלה דורשת מאיתנו אומץ? |
| ◆ ג. "לא תעמד" — מה התורה אומרת? ◆ |
| ויקרא יט, טז
לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה'. חז"ל דרשו: הרואה חבירו טובע בנהר, או שחיה גוררתו, או לסטים באים עליו — חייב להצילו. "לא תעמד" = לא תישאר אדיש. |
| תלמוד בבלי, שבת דף נד עמוד ב
"כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ וְלֹא מִיחָה — נִתְפַּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ — נִתְפַּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ — נִתְפַּס עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ." מי שיכול למחות ולא מוחה — נחשב שותף לעוולה. אדישות אינה ניטרליות. |
| מיכה ו, ח
הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. "ואהבת חסד" — לא רק לעשות חסד, אלא לאהוב אותו. לפתוח את הלב לפני שפותחים את הידיים. |
| לדיון:
▶ "לא תעמד על דם רעך" — מה פירוש "לעמוד על הדם"? מהם הדמים שאנחנו "עומדים עליהם" היום? ▶ מי גדול יותר: מי שעוזר כי חייב — או מי שעוזר כי לבו אליו? מה ההבדל? ▶ "אהבת חסד" — אפשר לאהוב מעשה? מה פירוש לאהוב לתת, ולא רק לתת? |
| ◆ ד. לראות — עדויות מודרניות ◆ |
| אלי ויזל — ראיון ל-US News & World Report, 1986
"ההפך של אהבה אינו שנאה — הוא אדישות. ההפך של אמנות אינו גסות — הוא אדישות. ההפך של חיים אינו מוות — הוא אדישות." אלי ויזל, ניצול שואה וזוכה פרס נובל לשלום. הציטוט נאמר בראיון משנת 1986 — כלקח מרכזי שהפיק מחוויית השואה. |
| הרב אברהם יהושע השל, "אלוהים בחיפוש אחר האדם"
"הנביאים לא דיברו על חטאים גדולים בלבד — הם זעקו על אדישות. אדישות אינה רק חוסר מעש: היא חוסר ראייה. העיניים פתוחות — אך הלב עצום." |
| לדיון:
▶ מה ההבדל בין לא לדעת לבין לא לרצות לדעת? ▶ מה עוצר אנשים מלראות? פחד? עייפות? חוסר אונים? נוחות? ▶ בחיים שלכם — מה "היאור" שאתם מפנים ממנו גב? ואיפה אתם מצליחים "לראות"? |
| 💡 לסיכום: פרעה ובתו עמדו מול אותו יאור. אחד פנה גב — האחרת פתחה עיניים. לראות הוא לא מובן מאליו. זוהי מיומנות שצריך לפתח, ולב שצריך לשמור פתוח.
שאלת הסיום האישית: היכן אני מצליח לראות את הזולת — ואיפה אני עדיין "ויפן"? |
חלק מלהיות אדם טוב זה להיות אדם שרואה בצרת הזולת ומשקיע מעצמו בשביל לעזור.
לפני שלב העזרה, עליו קודם להיות אדם רואה. אדם שהלב שלו נפתח למראה סבל או צורך של האחר, והוא לא יכול להיות אדיש לכך.
האם אנחנו נוהגים כך? היכן נוכל לשפר ולתקן זאת?
יש לכם במקרה שאלה לא פתורה? על הפעולה לשבת, או בכלל?
אנחנו כאן בשבילכם – גם בוואטספ!
רשמו את שמכם ותוכלו לסייע בכמה מן הדרכים הבאות: