יום העצמאות

דיון: השנה אנחנו בשנה רגישה ומורכבת, לפני ימים משמעותיים ביותר בלוח השנה היהודי-ישראלי. כיצד נחגוג השנה את יום העצמאות? האם אפשר וצריך לחגוג את יום העצמאות השנה? ננסה לחשוב יחד עם החניכים מתוך דיון – מה אנחנו רוצים לחגוג ביום העצמאות השנה –ועל מה נחשוב השנה במעבר הזה בין יום הזכרון ליום העצמאות.

בעניין הזה נקרא יחד את דבריו של הרב ד"ר עידו פכטר בעניין חגיגת יום העצמאות השנה

"דווקא השנה יש חשיבות לחגיגות העצמאות": "דווקא השנה, ואולי במיוחד השנה, יש חשיבות לחגיגות העצמאות. יש אמנם לעצבן באופן צנוע יותר ולהגביל את ההוללות שבהן, ברגישות למצב שבו אנו שרויים, אבל לא להסכים לוותר עליהן. הסיבה לכך היא אותו קשר מיוחד, פרדוקסלי מטבעו, שקיים כל שנה, אך כעת זוכה למשמעות מיוחדת, בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין חגיגות העצמאות.

אין זה סוד שהצמדת הימים זה לזה אינה קלה. לא פעם עלתה הדרישה להפריד ביניהם. למשפחות השכולות, ולא רק להן, המעבר מציון השכול והאובדן, העצב והכאב, לחגיגות ולשמחה הוא חד מדי ודוקר מדי. אבל בעיני, הימים הללו אחוזים זה בזה. עד כדי כך אחוזים שאי אפשר לציין את האחד מבלעדי השני. כאילו היומיים האלה הם יום אחד ארוך, שלו שני פנים. זה לא קל להכלה, אבל זהו פרדוקס החיים והמוות במדינה הזו.
אנו אומה חפצת חיים ועם זאת אנו רואים בנופלים בשם זהותם היהודית או בהגנה על המולדת קדושים. במסורת היהודית, המוות הוא הטומאה הגדולה ביותר, ועם זאת אנו מעריכים עד מאד את מי שמוכן למסור את נפשו עבור ערכים נאצלים. ממבט ראשון זו סתירה, אבל למעשה זו חידת הקיום שלנו. חיים ראויים הם חיים שטבולים בהם ערכים ששווה למות למענם. אין זה אומר שאנו מעוניינים במוות. ההפך;

אנו עושים הכל כדי למנוע אותו ומבכים אותו כשהוא קורה. אנו מעוניינים להחזיק בערכים שנסכים למות עבורם לא בשביל המוות אלא בשביל החיים, כדי להפוך את חיינו למלאי תוכן ומשמעות.
היה זה דוד בן גוריון שבצו תל חי, בהתייחסו לדמותו של טרומפלדור, הצהיר ש"אפשר לחיות חיים שכדאי לחיות רק אם יודעים למות". אכן, לא למות בארץ באנו אלא לחיות בה.

אבל אילו חיים? חיים מלאים בערכים ורוח, שגדולים מן החיים עצמם."