נפתח את הפעולה במשחק "תופסת כיפים".
נבחר מתנדב להיות ה"תופס" והוא ינסה ל"תפוס" את שאר החניכים.
ברגע שחניך נתפס, הוא מושיט יד קדימה, ויכול "להשתחרר" רק כאשר אחד החניכים האחרים מסתכן ומקריב מעצמו בכדי לתת לו "כיף" ולהצילו.
כאשר יותר משלשה חניכים תפוסים בעת ובעונה אחת- התופס ניצח ומחליפים תופס.
לאחר המשחק נשב עם החניכים לדיון.
נעלה בפניהם את השאלה- היכן בחיים שלי אני מקריב משהו בשביל מישהו אחר, או בשביל עבודת ה'? מה אני מקריב? עד כמה זה משהו חשוב ומשמעותי עבורי? עבור מה אני מוכן "להקריב"?
לאחר מכן נשאל- מדוע לדעתכם המילה "להקריב" קשורה למילה "קרבה"? כיצד ניתן לחוש כי רק בהקרבה ניתן באמת להתקרב?
נלמד יחד עם התלמידים לסיום את הקטע הבא מתוך ספרו של הרב זקס, העוסק בשאלת משמעות הקרבן בהקשר לפעולה שלנו:
משמעות הקרבן ביהדות, והשאלה מדוע הוא חשוב גם כיום, ולוּ כרעיון, צריכות להתבאר לאור השקפת היהדות. השאלה צריכה להיות זו: מהו פשר הקרבן בדת הגורסת כי אלוקים הוא בורא העולם ואדון הכול?
התשובה הפשוטה ביותר, שאמנם אינה מסבירה את פרטי הקרבנות לסוגיהם, היא זו: אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מוכנים להקריב למענו קרבן.
לאהוֹב פירוש לתת. הקרבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה. הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קרבנות זה לזה דרך קבע.
הורים מקריבים קרבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם. כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קרבנות למען מולדתם.
בקהילות חזקות, אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא הסוּפֶּר־גְלוּ של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
יש לכם במקרה שאלה לא פתורה? על הפעולה לשבת, או בכלל?
אנחנו כאן בשבילכם – גם בוואטספ!
רשמו את שמכם ותוכלו לסייע בכמה מן הדרכים הבאות: