בין רצון להכרח

 שיח- לאחר השיח בזוגות נבקש מהחניכים לחזור למעגל ונבקש מנציגים לשתף בדברים שנאמרו בשיחה הזוגית (אני רוצה כסף, אני רוצה לסיים תעודת בגרות, אני רוצה להשתפר בכדורסל, אני רוצה עוד חברות, אני רוצה להיות מדריכה בסניף של שבט מסויים..אני צריך להכין שיעורי בית, אני צריך להיות ב"מפקד", אני צריך לקחת את אחי הקטן מהגן..)

לאחר מכן נגיע לשלב החשוב בו נבקש מהחניכים ליצור במשפט דוגמא "אני רוצה..ולכן אני צריך..כל חניך יזכר ברשימת הדברים שהוא אמר שהוא "צריך" ויחשוב מדוע בעצם הם נובעים מרצון שלו.

למשל- אני רוצה שתהיה לי תעודת בגרות, ולכן אני צריך להשקיע בלימודים, אני רוצה להדריך בסניף ולכן אני צריך להשקיע במעורבות ופעילות בסניף…

נלמד יחד את דבריו של הרב עידו פכטר:

בקשת תרומה אינה מספיקה ויש צורך בציווי.

הציווי אומר לאדם שגם כשהוא אינו מרגיש את ההתלהבות של ההתחלה ואת ההתרגשות של הרגע, הוא צריך עדיין לעשות ולתת.

והנתינה הקבועה הזו היא שתגרום לכך שגם ימים ושנים אחרי הקמת המשכן, עדיין יינתנו החומרים הדרושים להפעלתו. רק כך אפשר להחזיק אותו.

זהו הרקע לציווי על השמן למאור בפרשת תצווה.

את השמן הנדרש לימי חנוכת המשכן ניתן לגייס בקלות כתרומה לאלוהים, שכן זהו השמן הראשוני, שמהול בהתלהבות של הרגע. אבל משה, כמנהיג, צריך לדאוג גם ליום שאחרי, וליום הזה קשה יותר לתת.

לכן עליו לצוות את העם לתת שמן, שיתאכסן אצלו ("ויקחו אליך"), ויישמר עד שיעשה בו שימוש.

וכשם שהדבר נכון בשמן, כך הוא גם נכון בקורבנות.

בסוף פרשת תצווה אנו מצווים על קורבנות התמיד, שצריך להקריבם מדי יום, "שנים ליום עולה תמיד". אך מלבד הקורבנות הללו, נקרא בהמשך על קורבנות נדבה, הבאים כתרומה מאת בני ישראל באירועים שונים.

אנו זקוקים לשני סוגי הקרבנות. קורבנות הנדבה יתנו ביטוי ללב החופשי של בני ישראל; קרבנות התמיד, לעומתם, ידאגו שהמשכן יתקיים גם בעתות שגרה.

וכשם שהדבר מתקיים במשכן כך הוא מתקיים בשאר חיינו הדתיים.